התמודדות עם אובדן- שלבים בתהליך של אבל חלק ב' 

להלן מוצגים התיאורים של השלבים בתהליך האבל.

הכחשה. אנשים שמקבלים הודעות על מות אדם קרוב ויקר להם, מגיבים פעמים רבות במשפטים כמו: ``לא יכול להיות`` ``זאת בודאי טעות`` ``אני לא מאמין``. ההתנהגות שלהם והתגובות הרגשיות, בשעות ובימים הראשונים אחרי האובדן, נראית לעיתים תמוהה לסביבה, המצפה מהם להסתגר ביגונם. פעמים רבות הם ממשיכים לעסוק בעיסוקים יומיומיים, משוחחים בערנות עם הסביבה, אינם בוכים או מפגינים סימנים אחרים של כאב ויגון. תגובות אלה מוסברות על ידי מנגנון ההכחשה שמופעל אצלם לנוכח האובדן. ההכחשה מתבטאת בכך, שהאדם אינו קולט את המשמעות הרגשית של האובדן, ועושה הפרדה בין ההבנה השכלית, הפורמאלית, של האירוע שהתרחש, לבין קליטת מלוא המשמעות הרגשית של האירוע עבורו. לו הינו קולטים בבת אחת את מלוא המשמעות הרגשית של האובדן, המערכת הנפשית הייתה נתונה לאיום חזק מידי. הכחשה היא מנגנון הגנה שאינו מודע, כלומר האדם אינו מפעיל אותו באופן מכוון, אלא מגיב להנחיות שמקורן בתת מודע. מטרת ההכחשה היא למתן את התהליך של קליטת המשמעות הרגשית של האובדן, לאפשר לנו לעבור בשלום את הגל הראשון והבלתי צפוי לחלוטין של הכאב.



כעס וביטויים רגשיים אחרים: עם התפוגגות ההשפעה הממתנת של ההכחשה, מתחילה לעלות למודעות המציאות הכואבת, אבל אנחנו עדיין לא מוכנים לקבל אותה ולהשלים עימה. הרגשות החזקים שממלאים את הגרעין הפנימי הפגיע שלנו מתפרצים, ושכיח במיוחד ביטוי של כעס. הכעס יכול להיות מכוון כלפי מגוון רחב של מקורות, אנושיים ולא אנושיים. כועסים על דמויות הקשורות במוות של האדם הקרוב, (למשל, רופאים, במקרה של מחלה), כועסים על אובייקטים (למשל, מכונית, במקרה של תאונה), כועסים על הגורל, כועסים על מוסדות (למשל, הצבא, במקרה של מוות בשרות הצבאי), וכועסים אפילו על הדמות שאיבדנו, על כך שהשאירה אותנו לבד. במקרים רבים אנחנו כועסים על עצמנו, ומפתחים רגשות אשמה, על כך שיכולנו אולי לעשות משהו על מנת למנוע את המוות, ולא עשינו. גם הכעס, בדומה להכחשה, אינו רציונאלי ואינו לגמרי נשלט. גם הכעס, בדומה להכחשה, מהווה חלק מהמאמץ הלא מודע שלנו להיאבק נגד המציאות הכואבת שפלשה להוויה שלנו ללא כל הודעה והכנה, אם כי בדרך שונה. בשלב ההכחשה אנחנו מתעלמים מהמשמעות הרגשית של האובדן, ובשלב הכעס אנחנו מביעים מחאה והתרסה כנגדו ומנסים ``לפגוע`` בו.



התמקחות: האובדן כרוך בתחושה חזקה של פגיעות וחוסר אונים. אנחנו מרגישים שאיננו שולטים בהתרחשויות שמשפיעות על המצב הנפשי שלנו, וקשה מאד להתמיד בתחושה כזאת. בתגובה לכך אנחנו מנסים להחזיר את תחושת השליטה באמצעות הפעלה של מנגנון נוסף, גם הוא לא רציונאלי - התמקחות. תהליך זה בא לידי ביטוי במחשבות כמו ``אם לא היינו נותנים לו לצאת מהבית, היינו מונעים את המוות``, ``אם היינו מבקשים חוות דעת מרופא אחר, היינו מצליחים להציל אותה``, ``אם היינו נותנים לה יותר תשומת לב, אולי ההתאבדות הייתה נמנעת``. גם ההתמקחות, בדומה להכחשה ולכעס, מגויסת למאמץ הלא מודע שלנו לדחות את ההשלמה עם המציאות הכואבת.



דיכאון: שלב הדיכאון מגיע מספר שבועות אחרי האובדן, כאשר אנחנו מתחילים לחוש את החלל שנוצר בעולמנו עם ההסתלקות של הדמות האהובה, מתחילים לחוש געגועים, מתחילים להתעמת עם החוויה הכואבת של האובדן, אבל עדין לא מוכנים לקבל אותה. הדיכאון מתבטא בתחושה של עצב, געגועים, כאב, הסתגרות, ירידה ביוזמה ובאנרגיות הפנימיות שלנו. על אף העובדה שחלק מסימני הדיכאון בתהליך האבל, חופפים לסימנים של דיכאון קליני, אין מדובר בתגובה פתולוגית. ההבדל בין אבל לבין דיכאון שימש נושא למאמר מפורסם שכתב פרויד בתחילת המאה העשרים, בשם ``אבל ומלנכוליה``. לטענתו של פרויד, האדם הלוקה בדיכאון, (מלנכוליה), סובל מהערכה עצמית ירודה ומרגשי אשמה, בנוסף על הצער והעצב, בעוד אשר אצל האדם המתאבל, הצער אינו מלווה בערך עצמי נמוך. ניתן לראות את שלב הדיכאון בתהליך האבל, כביטוי נוסף להתנגדות של האדם האבל, להשלים עם האובדן. אם בשלבים הקודמים הוא הכחיש את משמעות האובדן, הביע מחאה והתרסה, וניסה להתמקח כדי להחזיר את הגלגל אחורנית, בשלב הדיכאון הוא נמצא בנסיגה, לוקח פסק זמן משגרת ההתנהלות היומיומית ומקיום קשרים מלאים עם הסביבה, שקוע בעצמו. שלב זה דרוש, כנראה, כדי להגיע לשלב האחרון, שמציין את המעבר מתקופת האבל, לשגרת הפעילות.